החלטה בתיק בש"פ 5762/10

א.                  ערר על החלטות בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לנוער (השופטת אפעל-גבאי) ממועדים שונים, האחרונה מיום 13.7.10 במ"ת 45948-02-10, בגדרן נקבע כי ישנן ראיות לכאורה לאשמת העורר, והוא ונאשם נוסף בתיק הושמו במעצר בית בתנאים מגבילים.

רקע והליכים

ב.                  נגד העורר, קטין יליד 1996, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של אינוס, עבירה לפי סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן החוק) בנסיבות ס"ק (א)(1) ולפי סעיף 345(ב)(5) לחוק, עבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ב) לחוק בנסיבות סעיף 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק (שתי עבירות), ועבירה של תקיפה לפי סעיף 379 לחוק.

ג.                   כנטען בכתב האישום, למדה הקטינה, ילידת 1996 אף היא, עם העורר באותה כיתה. כשבועיים לפני האירוע נשוא כתב האישום נהיו המתלוננת והעורר "חברים". ביום 22.2.10 אספו העורר, הנאשם הנוסף (אף הוא קטין) ואדם שלישי, יליד 1979 (להלן ג'), את המתלוננת לרכבו של ג' ונסעו עמה לחניון הצמוד לפארק בפאתי שכונת מגוריה של סבתה. שם לקח העורר את המתלוננת הצידה, נגע בחזה, חרף סירובה וניסיונה להזיז את ידו. בהמשך, ביקש העורר מהמתלוננת לקיים עימו יחסי מין, ומשסירבה, אחז בה הנאשם הנוסף בעוד העורר הפשיטה - על פי הטענה - ולאחר מכן החדיר את איבר מינו לאיבר מינה. העורר לא חדל ממעשיו כנטען, גם לאחר שהבחין כי הוא גורם לה לכאב. הנאשם הנוסף איים על המתלוננת בסכין, כי אם תתעלף או תבכה ידקור אותה. לאחר מכן עזב העורר את המקום, תוך שהוא מותיר את הנאשם הנוסף עם המתלוננת. כעבור זמן מה שב למקום - כנטען - וירק על המתלוננת, ואולם הנאשם הנוסף ביקשו "שלא יפריע". לאחר מכן אסף ג' את העורר ואת הנאשם הנוסף לרכבו והם נסעו מהמקום, בהמשך אספו אף את המתלוננת. בנסיעה חזרה ניסו העורר והנאשם הנוסף - כנטען - לשדל את המתלוננת לחשוף את חזה בפני ג' והטיחו בה עלבונות; בתגובה ירדה המתלוננת מהרכב, ואילו העורר והנאשם הנוסף כינוה בביטויי גנאי וירקו לעברה.

ד.                  ביום 26.2.10 הורה בית המשפט המחוזי על שחרור העורר והנאשם הנוסף לחלופת מעצר ועל עריכת תסקיר מעצר. זאת, בעיקרו של דבר, בשל היותם קטינים, וכדבריו "אין דינו של קטין על סף בגרות כדינו של קטין צעיר בימים, כאשר לגבי האחרון, כאמור, מעצר יכול להיות רק אפשרות אחרונה בלית ברירה". העורר והנאשם הנוסף שוחררו תחילה לחלופה המרוחקת ממקום מגוריהם, בפיקוח בני משפחה שאינם הוריהם, בצרוף ערבות עצמית וערבות צד ג'. על השניים נאסרה גם כל כניסה לאינטרנט.

ה.         בעקבות תסקיר המעצר נקבע, ביום 9.3.10, כי העורר יוכל לשהות במעצר בית מלא בבית הוריו, בפיקוחם ובפיקוח ערבים נוספים. ביום 11.4.10 התקיים דיון בבקשת העורר לעיון חוזר. ביום 27.4.10 דחה בית המשפט את הבקשה, וקבע כי קיימת תשתית ראיייתית לכאורית כנגד העורר. בית המשפט נסמך על הודעת העורר, הכוללת הודאה בהפעלת כוח אגב ביצוע מעשה מיני ביחס למתלוננת. הודגש, כי גירסת העורר בחקירה אינה מתיישבת עם טענת בא כוחו כי לא התרחש אירוע בעל אופי מיני במתלוננת, וכי צפייה בחקירה מלמדת שהגרסה נמסרה מתוך רצון חופשי. תמיכה נוספת לדברים נמצאה בהודעתו של ג', אשר אישר כי בשלב מסוים היו העורר והמתלוננת מצויים לבדם. צוין גם, כי הנאשם הנוסף מתאר בחקירתו את חלקו של העורר באירוע "בצבעים קודרים הרבה יותר". עם זאת הוער, כי היה מקום לתעד כהלכה את הנעשה לגבי העורר מאז נעצר ועד שהחלה חקירתו, וכי תיעוד החקירה עצמה מעלה, לכאורה, כי ההודעה הרשומה אינה משקפת את כל דקויות החקירה. נתבקש תסקיר מעצר משלים. בעקבות התסקיר המשלים התאפשר לעורר לצאת ממעצר בית למטרות ספורט (החלטה מיום 12.5.10). בקשה נוספת לעיון חוזר בעניין הראיות נדחתה ביום 27.6.10. בית המשפט לא מצא לנכון לשנות מהחלטתו באשר לדיות הראיות, וחזר על נימוקיו שבהחלטתו מיום 27.4.10. הוסף, כי לבקשת הסניגור נערך מזכר המפרט את השתלשלות האירועים מאז נעצרו העורר והנאשם הנוסף ועד חקירתם. בית המשפט התיר לעורר באותה החלטה, לצאת ללימודים.

ו.          ביום 13.7.10 התקיים דיון בעניינו של העורר ונטען, כי הפר את אחד מתנאי שחרורו בכך שגלש באינטרנט. הוחלט, לא בלי התלבטות, כי אין להורות על חילוט העירבון נוכח המעשה, אך גם כי אין להקל בתנאי השחרור בהם מצוי העורר. צוין "כי העובדות שנפרשו לפני בית המשפט במסגרת בירור השאלה האם הופרו ההחלטות שניתנו עד כה מדאיגות, ומעידות כי טרם חלה אצל המשיב (העורר- א"ר) ומשפחתו הפנמה מלאה של משמעות האחריות לקיים את תנאי השחרור והחובות שמצב דברים זה מטיל עליהם. בהעדר הקפדה על קיום החלטות בית המשפט ככתבן וכלשונן, לא ניתן 'לעבור לשלב הבא' ולאפשר הקלה נוספת". התבקש תסקיר משלים שיתייחס למסגרת הלימודים והפעילות המומלצת לעורר לשנת הלימודים הבאה. עוד יצוין, כי ביום 8.8.10 איפשר בית המשפט המחוזי הקלה נוספת בתנאי המעצר. נקבע, בהסכמה, כי העורר יוכל להתלוות לבני משפחתו לנסיעה לאילת. כן נקבע, בהסכמה,  כי העורר יוכל  לצאת בליווי הוריו "לכל צרכיו הפרטיים כולל אירועים משפחתיים, לרבות ביקורים בבית הכנסת באזור מגוריו. נאסרת על המשיב (העורר- א"ר) יציאה לבילויים או לאירועים של קבוצת בני גילו, אלא אם כן תותר יציאה זו על-ידי הפרקליטות. לא תותר היציאה, ניתן יהיה לפנות לבית המשפט בבקשה ספציפית". בהודעה מאותו יום (8.8.10) הודיענו בא כוח העורר, כי הוא עומד על הערר לעניין דיות הראיות, שאם יתקבל יוסרו כנטען כל ההגבלות.

הערר והדיון

ז.          בערר נטען, כי המתלוננת רקמה עלילת בדים נגד העורר, וזאת ממניע של נקמנות. הערר רצוף אמירות שונות בדבר אופייה הבעייתי ודפוסי התנהגותה של המתלוננת אשר כנטען, יש בהם כדי לחזק את טענת העורר בדבר עלילה. הודגש, כי המתלוננת סיפרה בכזב שנכנסה להריון, ונשאלה השאלה מדוע ילדה כבת 13 קובעת מפגש עם שני ילדים, מציעה להם לנסוע לפארק מרוחק ומביאה עמה אמצעי מניעה. נטען, כי עיון במכלול הראיות מלמד שאין די בהן כדי להקים עילת מעצר. עוד נטען לפגמים שונים בחקירה: נטען, כי לא התאפשר לעורר לפגוש את הוריו, כי החקירה לא הוקלטה מיד בראשיתה, וכי הופעלו אמצעי חקירה פסולים. כך גם הודעתו של הנאשם הנוסף מבוססת - כנטען - על פרטים ששמו בפיו החוקרים. עוד נטען, כי לא נערך שחזור או עימות בין המתלוננת לעורר כן נטען, כי העורר והנאשם הנוסף נעצרו בבית ספרם כדי שלא יוכלו הוריהם לדאוג לכך שיפגשו עורך דין טרם החקירה. הוסף, בהקשר זה, כי דודה של המתלוננת הוא חוקר יס"מ, וקיים חשש שהמשטרה ניסתה לרצותו.  אשר להפרת תניית האינטרנט תהה בא כוח העורר "על מה המהומה", משמדובר במסרים שנשלחו אל העורר מחבריו.

ח.         בדיון חזר בא כוח העורר בלהט רב על טענותיו בערר. צוין, כי המתלוננת אינה דוברת אמת באשר למקום האונס, וכי אף אם מאמצים את הודעת העורר, מדובר לכל היותר בניסיון לאונס.

ט.         באת כוח המשיבה טענה מנגד, כי אין מקום לבחון את מהימנות המתלוננת בשלב זה או לערוך בירורים שמקומם במשפט זוטא. צוין, כי בכל הנוגע לזירת האירוע יש מקום לאמץ את גרסת הנאשמים, אולם אין בכך להשליך על אמינות יתר הגרסה. אשר לאי מתן אפשרות להורי העורר להימצא בחדר החקירות, צוין כי החוקרים פעלו על פי החוק ובידי העורר לתקוף במשפט ההוכחות את שיקול דעתו של הגורם המאשר. עוד נטען, כי בדיקתה הגופנית של המתלוננת מעלה סימני חבלה בזרועות. הודגש, כי אין מקום לשחרר את העורר ללא כל תנאי למעט פיקוח הורים כמתבקש, נוכח הפרת תנאי השחרור בעבר. ולבסוף, בדיון ביקשה המשיבה להעביר טבלת פלטי שיחות. העורר ביקש להגיב לכך. המשיבה הודיעתנו ביום 9.8.10  כי אינה רואה צורך בהגשת הטבלה של פלטי שיחות הטלפון הסלולרי, משהפלטים עצמם מצויים בחומר החקירה. בא כוח העורר טען בתוקף כי על המשיבה להגיש את הטבלה, וכי יש לערוך אף איכון של השיחות.

הכרעה

י.          בידוע הוא, כי בשלב הארכת המעצר עד תום ההליכים מצווה בית המשפט לבחון האם קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לנאשם בכתב האישום, קרי, האם קיימות "ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראלפ"ד נ(2) 133, 147 (הנשיא ברק)).

י"א.      לאחר עיון בתיק החקירה וצפיה בקלטות, סבורני כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה בתיק דנן. בנוסף לעדויות המתלוננת מליל האירוע 22.2.10, ראיה מרכזית בהחלט היא  הודעת העורר מיום 23.2.10 שעה 1157, ולצדה עדויות הנאשם הנוסף. הודעת העורר, גם אם נניח כטענתו שקדמה לה שיחה עם החוקרים, ויתכן שכך, אינה יכולה על פניה להיתפס כ"סיפור מושתל" שלא היה ולא נברא. בסופו של יום הרושם המצטבר מן המכלול מצביע על ראיות לכאורה. התמיהות שהעלה העורר בנוגע למתלוננת ואישיותה, אינן כאלה המאיינות את הדברים, ומקומן להתברר בעת ההוכחות, והרי אין זו השעה לבחינת מהימנות. כך גם באשר לטענות השונות בדבר אמצעי חקירה פסולים, שעליהם ייחקרו הנוגעים לכך ככל הנחוץ (בש"פ 07/ 11086 בדראן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 5470/07 חג'ג' נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). העורר מסר הודיה מפורטת, בתיאורים שאינם נראים מופרזים, והיורדים לפרטי המעשה בו מדובר, במישור האינטימי, אשר איני סבור כי ראוי שאפרטם; זאת בין אם מדובר באונס ובין אם - כנטען בחינת "לכל היותר" על-ידי הסניגוריה - בניסיון לאונס. אכן, המתלוננת נמצאה בתולה, וטענתה בעניין זה בראשונה לא היתה נכונה; אך כשממקדים את הסיפור הספציפי - האקט בו מדובר - יש קרבה רבה (כפי שגם מתאר הסניגור) בין הגרסאות, כשהשוני הוא בין חדירה מזה למגע בין אברי המין מזה. כאמור סיפור התלונה ביסודו מחוזק גם בראיות אחרות (הנאשם הנוסף). לכך מצטרפות הודעות אביה, סבתה וחברתה בדבר מצבה הנפשי של המתלוננת לאחר האירוע (הודעות מיום 23.2.10). כן נמצאו בבדיקה הגופנית חבלות בזרועותיה של המתלוננת, באופן התואם לתיאור הדברים כי הנאשם הנוסף אחזה בזרועותיה. מהודעתו של חברו של העורר עולה כי היה נהיר שהמפגש עם המתלוננת עתיד לשאת אופי מיני, ובדבריו יש תמיכה גם להשתלשלות האירועים לאחר אירוע האונס - הגידופים והבקשה כי המתלוננת תחשוף את חזה (הודעה מיום 23.2.10).  אשר לטענת העורר בדבר טבלת פלטי השיחות, דומני כי פלטי השיחות  המצויים בתיק החקירה מספקים את המידע בו חפץ בא כוח העורר, ואין צורף בצירוף טבלה לשם זה. אשר לאיכון השיחות תשקול המשיבה האם אין מקום לכך, וככל שיידרש יפנה בא כוח העורר לבית המשפט המחוזי. ככללם של דברים, ישנן ראיות לכאורה, והתמודדות עמן תבוא בעת ההוכחות.

י"ב.      אשר לחלופה, בית המשפט איזן אל נכון וברגישות, בכל הכבוד, בין השיקולים השונים ונתן דעתו לחומרת המעשים ולמסוכנות העולה מהם, ומנגד לגילו הצעיר של העורר ולצורך בזהירות יתרה כאשר מבקשים להותיר נער צעיר מאחורי סורג ובריח.  כך גם הדגשת המחוקק בסעיף 10א לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971, כפי שתוקן בתשס"ח, הקובע "לא יוחלט על מעצרו של קטין אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחרותו פחותה, והמעצר יהיה לפרק הזמן הקצר ביותר הנדרש לשם השגת המטרה כאמור; בקבלת החלטה על מעצרו של קטין יובאו בחשבון גילו והשפעת המעצר על שלומו הגופני והנפשי ועל התפתחותו". סעיף זה "מהדק" כמובן את קביעת המחוקק בסעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996. לעורר נקבעו תנאי מעצר בית נוחים למדי, וזאת אף לאחר שמעל באמון בית המשפט כאשר הפר את תנאי החלופה, תוך שהוא מוסר הצדקות שאינן מספקות, וכן לא ייעשה. פטור אני, מכל מקום, מהידרשות לכך עוד, לאחר החלטת בית המשפט המחוזי מיום 8.8.10. לבסוף אבקש להעיר, שלכאורה היה מקום כי ייערך תיעוד בזמן אמת או בסמוך לכך על אשר אירע ממועד המעצר ועד עריכת החקירה, וכי התיעוד בהקשר זה ישקף באופן מדויק, ככל הניתן, את שהתרחש. איני מוסיף, שכן הנושא ביסודו מצוי בגדרי התיק העיקרי.

י"ג.       אין בידי אפוא להיעתר לערר.

ניתנה היום י"ג באלול תש"ע (23.8.10).